דליה גינזבורג-הופמקלר

דליה גינזבורג לבית הופמקלר, נולדה בקובנה שבליטא, כשליטא היתה עדיין חופשייה. היא מספרת: "אבי היה מוסיקאי מהידועים בליטא, מיכאל הופמקלר, כנר ומנצח. סבי ניגן בצ'לו ובקונטרבס. לפני המלחמה אחד מאחיו נסע לישראל, ואח"כ לארה"ב, וכך הוא ניצל. אמי הגיעה לקובנה מעיירה קטנה ששמה סריי. בקיץ 41 פלשו הגרמנים לליטא, למדינות הבלטיות ולבריה"מ, ואז התחילו ההריגות והרציחות על ידי הליטאים שקיבלו גושפנקא להוציא את הכעס על הרוסים והיהודים. המשפחה של אימי- קרוביי שנשארו בעיירה- נספו. אבי, הוריו, אני ואמי נכנסנו לגטו קובנה הידוע לשמצה. שם היינו עד לחיסול הגטו.

אבי ניצל בזכות היותו מוסיקאי. אבי וסבי הקימו תזמורת יחד עם מוסיקאים אחרים ונגנו לגרמנים. זה היה בתקופה 'השקטה' של הגטו. אחרי האקציות, אחרי שהרגו את האקדמאים ואת האינטליגנציה, היתה תקופה קצרה של רגיעה. כשהחליטו לחסל את הגטו, את מי הרגו? את הילדים הקטנים שלא יכלו לעבוד ואת הזקנים שלא יכלו לתרום. כשנודע שעומדת להיות אקציה של ילדים וזקנים, אמי החליטה שתעשה הכל כדי להציל אותי. היא השיגה כתובת וטלפון של אישה בשם מניה שהיתה עוזרת בית אצל בני דודים שלנו. היא היתה זו שהיתה צריכה להיות זו שתציל את בת דודתי, אבל היה לי מזל שאת בת הדודה לקחה חברת משפחה שלהם ואז מניה התפנתה בשבילי. את הפרידה אני זוכרת עד היום. ילדה בת 5 וחצי שנפרדה מאמא- זו טראומה לכל החיים. וזו לא היתה הפרידה האחרונה. היא הלבישה אותי והכינה אותי שאני הולכת עם דודה מניה שתיקח אותי לכפר שלה כי בקובנה מסוכן להישאר. חיל גרמני בשם ברטר, שהציל כמה ילדים מהגטו, הכניס אותי לארון מטבח קטן עם מגירות עליונות שאותן פתח שיהיה לי אוויר, והעמיס את הארון על עגלה עם סוסה. הגטו חוסל.

סבי נשלח לאושוויץ, את סבתי הרגו בגטו, את אבא שלחו לדאכאו ואת אמא למחנה עם כל הנשים בגבול פולין-גרמניה. אבא שרד שוב בגלל המוסיקה. אמא החזיקה מעמד כי ידעה שהיא צריכה לשרוד כדי לחזור אליי. היא חלתה בטיפוס ובמסעות המוות נפלה והיתה בערימת המתים בשלג. היא ניצלה על ידי חייל רוסי שעבר שם וראה יד זזה בערימת הגופות. הוא הביא אותה לבית שדה של הצבא הרוסי שם נשארה חצי שנה עד להחלמה. אבא ניצל על ידי האמריקאים, שטיפלו בו יפה והוא הגיע לישראל ב-48. הדברים לא נגמרו עם תום המלחמה. אני נשארתי אצל מציליי עד שקובנה שוחררה, והוחלט להקים בית יתומים לילדים שניצלו מההרג. היו 1500 ילדים וניצלו פחות מ-200. כשאמא שלי הגיעה לחפש אותי שם, היא לא מצאה אותי כי לילה לפני זה אבא שלי שלח  חבר'ה מארגון הבריחה לקחת אותי.

'גנבו אותי' לווילנא, כי שם התארגנה קבוצה של יהודים שרצו להבריח את הגבול מליטא לפולין ואח"כ לגרמניה להתאחד עם המשפחות. אמי נסעה מהר לווילנא ומצאה אותי. היא נסעה לקחת את בת דודתי כי אמה נספתה ואביה היה עם אבי. שלושתנו חיכינו לטרנספורט, יצאנו במשאית, היתה הלשנה ותפסו אותנו. שמו אותנו במוסד לילדים עזובים, ומשם אני וקטיה, בת דודתי הגדולה ממני ב- 5 שנים ברחנו, כי שמענו שמעבירים אותנו לאסיה התיכונה. הגענו לקרוביי והם מסרו אותי לבית יתומים יהודי. אמא נשלחה לאוראל למחנות עבודה כאסירה פוליטית. היא קיבלה 8 שנים, אבל חברים של אבא הצליחו להוריד את המאסר לשנתיים. אחרי שנתיים היא חזרה לליטא ומצאה אותי. בשנת 52 הוריד ממנה המשטר את 'אות הקלון', היא לקחה אותי אליה כשהיתי בת 13 והיו לנו ביחד 4 שנים טובות ומאושרות. בשנת 56 אבי התחיל לשלוח בקשות כדי שנצא, קיבלנו אישור לצאת לישראל והגענו לתל אביב. ההורים שלי לא התאחדו ולא חיו יחד, כי לו כבר היתה מישהי אחרת.

מתוך: התנדבות בישראל

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות