התנגדות לנאצים

מתוך: עדותו של דר' משה פייגנברג

...אחרי חיסול גטו וילנה נעלם הישוב היהודי המושרש מזה דורות של וילנה.
אנשים יחידים, אשר התחבאו אצל נוצרים, ילדים מעטים בכנסיות, קבוצות קטנת של נוער אצל הפרטיזנים ובמחנות עבודה קטנים בווילנה, אלה היו השאריות של הישוב היהודי הגדול בווילנה היהודית של פעם..
באזור וילנה היו שני מטות פרטיזנים. האחד נמצא בסביבת האגם נרוש ולא רחוק מהעיר גלמבוקי, המטה השני היה לא רחוק סורוק טטרי ביערות רודניקי. בהתחלה אלה היו קבוצות מעורבות, בו נמצאו ליטאים, פולנים, רוסים לבנים ויהודים תחת הנהגתם של צנחנים סובייטיים.
יותר מאוחר הוקמו יחידות יהודיות תחת הנהגתם של לוחמים יהודיים מהגטו.
ככה שבאזור וילנה, על יד תנועת הפרטיזנים הכללית, תחת הנהגתו של הפולקובניק הליטאי גרביס, התקיימו שלוש קבוצות פרטיזנים יהודיים. הראשונה, תחת השם "מוות לפשיזם" היה תחת פיקודו לוחם הגטו אבא קובנר חנקה בורובסקא, הקבוצה השנייה תחת השם "למען הניצחון" היתה תחת פיקודו של אברשקה רסל ושלישית תחת הנהגתו של המפקד קריאקליס.
כל קבצה מנתה יותר ממאה איש. הם היו חמושים היטב עם אוטומטים, רימונים ומקלעים.
החיים אצל הפרטיזנים היהודיים, כמו גם אצל הפרטיזנים האחרים, למרות שהם היו חופשיים, היו מלאים ברגעי סכנות. רגעי הקרבות השונים בהם הצטיינו הפרטיזנים היהודיים, הביא להם כבוד רב לנצח.
עשרות מהלוחמים הגיבורים היהודיים מסרו את חייהם הצעירים במלחמה באויב צמא הדמים. נספו אלה שהרסו גשרים, אחרים הזמן הנחת חומר נפץ תחת מסילות הרכבת או העפה לאוויר של שיירות גרמניות שלמות של מכוניות בדרכים וכבישים. הרבה קברים של פרטיזנים יהודיים עדיין נמצאים עד היום בכל הדרכים של יער רודניקי. זו עדות על חלקם מלא הקרבנות של הלוחם היהודי למען השגת הניצחון והשלום.
במשך כל התקופה, בו היתה קיימת תנועת הפרטיזנים, היה ביניהם והיהודים במחנות וילנה , קשר הדוק וקבוע.
הקשרים של הפרטיזנים היו באים למחנות, היו מביאים דרישת שלום מהיהודים הלוחמים ביערות ולהוציא אנשים וחדשים ולקחת תרופות ונשק, כמו גם דברים נחוצים אחרים.
די ברור, שלא חסרות תופעות אנטישמיות בין הפרטיזנים הלא יהודיים. מוכרחים לציין שמטות הפרטיזנים גברו במאמצים גדולים על האנטישמיות.
הפרטיזנים התגוררו בבתי אדמה מיוחדים, אשר במקומות גבוהים יותר ואשר היו מוקפים בביצות טובעניות .
תפקיד גדול בתנועת הפרטיזנים היהודיים מלאו הנשים, אשר בצעו אותה העבודה כמו הגברים.
במחצית שנת 1943 היה 40 קילומטר מווילנה, בדרך ראשית, אשר הובילה העירה, על עמוד, כתובת של הגרמנים "אכטונג! [זהירות] אזור פרטיזנים". הגרמנים היו נמנעים מלבוא להרבה כפרים, בפחדם מפני הפרטיזנים האדומים, אשר כבשו את האזור.
באותו רגע כאשר הצבא האדום התקרב לווילנה, התחילו לצעוד ב-9 ביולי 1944 מיערות רודניקי, במצעד מלחמה כל קבוצות הפרטיזנים. הם הלכו לכוון העיר. בימים אלה הגיעו הפרטיזנים האדומים והפרטיזנים הלבנים הפולנים להסכמה, אשר עד היום באדומים ובעיקר את הקבוצות היהודיות.
וילנה שוחררה ב-12 ביולי 1944. הקרבות לשחרור העיר השתתפו כל קבוצות הפרטיזנים, ביניהם גם קבוצות יהודיות.
בימים הראשונים אחרי שחרור העיר, כבשו את כל מוסדות העיר החשובים כמו גם במשטרה והמפעלים הפרטיזנים.
הרבה מהפרטיזנים היהודים ציונו באותות הצטיינות הגבוהים ביותר של הממשלה הסובייטית.

מתוך עדותו של חיים לזר - ליטאי, חבר המחתרת היהודית בגטו וילנה, באתר בית לוחמי הגטאות :

לאחר הסגרתו של ויטנברג שררה מבוכה בקרב חברי המחתרת. הוחלט לצאת ליערות. בפיקודו של יוסף גלזמן נאספה פלוגה של חברי המחתרת המבוקשים ביותר, ביניהם חיים לזר. ליל ה-24 ביולי 1943 היה ליל שימורים עבור הלוחמים, ובמהלכו התארגנו וקיבלו נשק. עם אור ראשון התגנבו הלוחמים ממקום מושבו של היודנראט אל שער הגטו, על מנת להצטרף ליהודים היוצאים לעבודתם.

היציאה ליער

ברחוב התארגנו 21 הלוחמים כפלוגה של חוטבי עצים מצוידים בגרזנים ובמסורים. זונדל לייזרסון התחפש לשוטר יהודי והוביל את הקבוצה. הם יצאו מהגטו לכיוון וילייקה החדשה, מרחק15 קילומטרים מווילנה. 14 צעירים וצעירות הצטרפו לקבוצת הלוחמים בדרכם ליערות נארוץ', כמאתיים קילומטרים מווילנה. כעת מנתה הקבוצה 35 יהודים.

לפנות ערב עצרו הלוחמים למנוחה בחורשה. הם התחלקו לשתי קבוצות - האחת בפיקודו של איזקה מאצקביץ, והשנייה בפיקודו של חיים לזר. הלוחמים המשיכו ללכת בלילה המחניק. בהגיעם לנהר, מרחק של קילומטר וחצי בלבד מהיער, התברר שהגשר היחיד נמצא בתוך הכפר. חמישה לוחמים נשלחו כדי לבדוק את השטח. חמישים מטרים מהגשר נפתחה על יתר חברי הקבוצה אש משלושה כיוונים. חלק מהלוחמים איבדו את עשתונותיהם, והשאר השיבו אש. לאחר שעה ארוכה ניתנה הפקודה לסגת. במהלך הנסיגה אבד הקשר עם חלק מהחברים. לביצות הגיעו 13 מתוך 35 החברים שיצאו לדרך.

פחד החל לכרסם בלבם של חברי הקבוצה. נשלח חלוץ לאתר את יתר החברים. קולות הירי הלכו והתקרבו, עד שהיה נדמה כי מקיפים אותם. לפתע הסתבר כי שייקה, הגשש שבחבורה, נעלם. הלוחמים החליטו לא לחזור לגטו אלא להמתין ביער עד אור הבוקר. בבוקר פגשו בשני צעירים, שסיפרו על הקרב בליל אמש ועל המצוד אחר הפרטיזנים. הם יעצו להם להסתלק מהיער.

אחד הצעירים הביא ללוחמים מזון ושימש להם כמורה דרך. שלושה מחברי הקבוצה החליטו לחזור לגטו. הם קיבלו את שארית המזון ויצאו לדרכם. מאוחר יותר הסתבר כי נפלו בידי האויב. מורה הדרך הובילם ליער, שם נפרד מהם. הלוחמים נתנו לו את מעט הכסף שנותר להם והמשיכו להתקדם. במהלך היום שלחו סיירים מחופשים לאיכרים לבדוק את הדרך, ולעת לילה הלכו כקבוצה בדרך שנבדקה על ידי הסיירים. בִּמקום חמישה ימים ארכה דרכם 14 יום.

לא נוטשים את החזית

בערב ראש השנה 1943 הגיע המפקד והודיע לפלוגת הפרטיזנים, שלמחרת עליהם לצאת לפעולה. לפעולה נבחרו תשעה לוחמים, מתוכם שלושה יהודים: חיים לזר, שלמה קנטרוביץ וטבקה הלפרין. משימתם הייתה לצאת לכביש וילנה-גרודנה ולהציב מארב לצבא הגרמני במטרה לשבש את תנועת התחבורה לחזית. המטרה הייתה להשמיד את הרכב הגרמני על יושביו.

לזר וקנטרוביץ הופקדו על המקלע הכבד, והלפרין שובץ לצוות המקלע הקל. הם יצאו לדרכם עם עלות השחר, הציבו מארב בין השיחים שעל שפת הכביש והמתינו לאות ממפקד הפעולה.

במרחק נשמע קול מכוניות מתקרבות מכיוון גרודנה. האות ניתן. הלוחמים פתחו באש לעבר המכוניות. רק יריות אחדות נשמעו. חלק מכלי הנשק לא פעלו. מהמשאיות הגרמניות שנשאו חיילים נשמעו זעקות, אך הן עצרו במרחק רב מהמארב. בניגוד לעקרון הלחימה הפרטיזנית, לפיו אין לחזור על דפוס פעולה באותו מקום, החליט המפקד להציב מארב נוסף באותם שיחים. לאחר כשעה התקרבו למארב מכוניות מכיוון וילנה. הלוחמים פתחו באש, אך הפעם הגרמנים השיבו באש חזקה.

לזר וקנטרוביץ חשו שהם לבד. הם הסתכלו סביב וראו שחבריהם לכוח נסו בבהלה ליער. בכעסם על הפרטיזנים מוגי הלב, הגבירו לזר וקנטרוביץ את הירי על הגרמנים, אך הללו השיבו מלחמה שערה. לא נותר לשניים אלא לסגת. קנטרוביץ הדביק את יתר הכוח, אך לזר השתרך מאחור, נושא את המקלע הכבד. הוא נתקל בהלפרין העמוס תחמושת. הגרמנים החלו לרדוף אחרי הפרטיזנים, מצמצמים את המרחק עוד ועוד. בהיווכחם כי לא יוכלו להמשיך לרוץ עם משאם, החליטו הלפרין ולזר להסתתר עד שהגרמנים יעברו. לאחר שעות אחדות שככו קולות הירי. הרעב החל להציק לשניים, והם החליטו להמתין במחבואם עד רדת החשֵכה.

בינתיים הגיעו שאר הלוחמים למחנה הפרטיזנים ללא בגדיהם ונשקם. מבוכה רבה השתררה. הם הצטערו על שני הלוחמים הנעדרים ועל המקלע שאבד. לעת לילה הבחין משמר המחנה בשני אנשים מתקרבים. הפרטיזנים עברו למצב כוננות. המשמר התקרב אל השניים וגילה שאלה לזר והלפרין.

לאחר שובם נערך מסדר כללי של המחנה. המפקד נזף בלוחמים שנטשו את הקרב ושיבח את שני הלוחמים היהודים, שלא הפקירו את נשקם וסיכנו את חייהם. מאותו יום עלה קרנם של היהודים במחנה הפרטיזנים. למחרת נודע כי בפעולה נהרגו שלושה קצינים ו-15 חיילים גרמניים.

חג החירות ביערות ליטא

פסח 1944. כבר כמה ימים מסתובבות שמועות, כי עומדים להגיע מטוסים עם נשק ממוסקבה. בלילה בשני של פסח יצאו הלוחמים להמתין למטוסים שבוששו להגיע. בחצות הליל חזרו רבים מהם למחנה. מדורות הסימון דעכו, ונדמה כי אף המפקדים התייאשו מבוא המטוסים. לפתע נשמע מרחוק צליל של מנועי מטוסים, שהלך והתחזק. התרגשות אחזה את כולם. המדורות התלקחו בשנית. המטוסים הנמיכו טוס סביב המדורות והצניחו חבילות גדולות. עם שחר שוטטו הפרטיזנים ביער, אוספים את החבילות. בצהרי היום נפוצה השמועה במחנה: נשק חדש חולק ללוחמים!

באותו לילה הוצב מארב על כביש גרודנה-וילנה. כעבור כמה שעות עברה שיירת כלי רכב כבדים של הגרמנים ונלכדה במארב. הלוחמים פתחו באש לעבר השיירה, ולאחר ההלם הראשוני השיבו אנשיה אש. הלוחמים כבר היו קרובים לנסיגה, כשהבחינו כי אחד המשוריינים עולה באש. הם אזרו עוז והסתערו על השיירה. הגרמנים נסו בבהלה מהמקום.

בין השמשות התאספו הלוחמים סביב המדורה ונתנו דרור לרגשות השמחה בשירה אדירה. לפתע השתררה דממה. זקן החבורה פתח ואמר: "פסח לנו היום. לא הסיבונו לסדר, ולא אכלנו מצה. אך מסופקני אם בכל העולם כולו, יש עוד יהודים שקיימו את מצוות החג כמונו....".