יהודה אופאטוב

יהודה אופאטוב

יהודה (יוּדְל) אוֹפָּאטוֹב (בכתיב יידי: אָפּאטאּוו; 1797 – י' בתמוז תרכ"ח, 30 ביוני 1868), הידוע בכינויו "התקיף הידוע", היה אחד העשירים שביהודי האימפריה הרוסית וממנהיגי קהילת יהודי וילנה. עושרו הרב בצד רקעו המשפחתי הדל וחוסר למדנותו הקנו לו תדמית של "נובו ריש" טיפוסי בפולקלור של יהודי ליטא, והוא נזכר במספר בדיחות ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב לצד הבדחן הקבוע שלו, מוטקה חב"ד.

יהודה (יודל) בן צבי הירש אופאטוב (אחיו של ר' מרדכי מראדון, מחבר "פתח השער ופתחי יה") נולד בעיירה אוֹרָאן (כיום וריאנה) שבדרום ליטא (צפון-מערב האימפריה הרוסית) למשפחה ענייה, ללא ייחוס או מסורת של למדנות. הוא גדל באַנטוֹקוֹל, פרוור של העיר וילנה, לשם נדדה משפחתו בילדותו כחלק מגל הגירה עקב המשבר הכלכלי שנגרם בשל מלחמות נפוליאון, השלמת חלוקת פולין והכפפת ליטא לשלטון מלא של האימפריה הרוסית.

למרות שלא ידוע על ראשית חייו בווילנה, ברור כי ניסה ואף הצליח להתקדם במהירות בסולם החברתי. לפי הביוגרף אברהם קפלן, היה "בן בלי שם מדלת העם" ועסק בצחצוח נעליים "ואיש לא ידע מאין בא לו עשרו הרב". לפי סיפורו של יהודה לייב גורדון "המעורב בדעת", אופאטוב היה חייט שעלה לגדולה לאחר שסיפק מדים לצבא, "ובעת אשר הכּה הגדוד באלפיו הכּה החייט ברבבותיו... וישב אל ביתו כבד בכסף ובזהב, ואז הניח מחטו ונעשׂה קבּלן חוכר חכירות. יודיל החייט היה אדם פשוט ועם הארץ גמור, לא עלינו".

לא ידוע מי הייתה אשתו הראשונה, אך אשתו השנייה, מינא-חנה ציפקעס, הייתה בת לאחת המשפחות המיוחסות בעיר. עם מותה ב-1834, נישא אופאטוב בשלישית למיכלא לבית קצנלבוגן, ממשפחות העילית של העיר. בשנת 1836, לפני הגיעו לגיל 40, כבר נמנה אופאטוב עם חברי ה"קהל", המוסד העליון של הקהילה.

התנהלותו של אופאטוב, כפי שהיא עולה מדוחו"ת מושלי העיר, שילבה זיהוי הזדמנויות עסקיות עם התנהלות כלכלית רציונלית, יזמות והתנהלות ללא שיקולים חוץ-כלכליים, בכלל זה תוך שיתופי פעולה עם גורמי שלטון כנגד יהודים אחרים לפי הצורך. אופאטוב הקפיד לפזר את השקעותיו, התמקד בצבירת נכסי נדל"ן והשכרתם ובחכירה של מונופולים ממשלתיים (כגון טחנות קמח, כריתת יערות וייצור יי"ש). הונו איפשר לו להיכלל בגילדה השלישית של הסוחרים ב-1837 ובגילדה הראשונה שנתיים בלבד לאחר מכן, והוא היה אחד מחמשת היהודים העשירים ביותר בליטא (היינו, בפלך וילנה של רוסיה). שיוך כלכלי-מעמדי זה השפיע גם על הכינוי "גביר" שלו זכה בקרב היהודים.

ב-1846 שימש, יחד עם צבי הירש קצנלבוגן ובר נוטקין כנציג יהודי וילנה בקבלת הפנים שערכו יהודי רוסיה למשה מונטיפיורי בסנט פטרבורג, לרגל ביקורו. מקומו של אופאטוב בצמרת המעמדית ניכר בכך שמושבו נקבע לצד מונטיפיורי בבית הכנסת, הוא עלה לתורה אחריו ושימש כאיש הקשר בין מזכירו של מונטיפיורי לנציגי הקהילות היהודיות האחרות. מעמד זה בולט במיוחד כאשר הוא מקדים בעליל הן את הנציגים הרבניים והן את נציגי המגמה המשכילית.

בשנת 1864, לאחר 25 שנים רצופות כחבר הגילדה הראשונה, הוענק לאופאטוב התואר "אזרח נכבד לדורותיו" – התואר הגבוה ביותר באימפריה הרוסית לאדם שאינו נמנה עם האצולה. משמעות התואר הייתה פטור ממסים, חופש תנועה מוחלט כמעט ברחבי האימפריה, פטור מגיוס לצבא לילדיו ופטור מעונשי גוף.

משפחתו התגוררה ברחוב רודנצקי שבלב וילנה, ובימי הקיץ נהגה לנפוש בבית קיץ מחוץ לעיר. הוא נסע בעיר במרכבה מפוארת, וילדיו למדו בבית. אחד ממלמדים אלה היה הסופר אברהם מאפו. כנהוג בקרב גבירים יהודים, אופאטוב הקים בית כנסת פרטי ושילם משכורת קבועה לחזן. כן מימן הקמת בית מדרש והקציב 40 רובל בשבוע לרווחת הלומדים בו.

הקהילה היהודית נזקקה לאופאוטוב מבחינה כלכלית, אך לא כיבדה אותו, וגילתה כלפיו שנאה ולעג, בשל חוסר למדנותו ומוצאו הנחות. לא מעמדו הכלכלי הגבוה ביותר, לא החסות השלטונית המוחלטת ממנה נהנה ולא פעילותו הפילנתרופית סייעו בידי אופאטוב להתקבל כמנהיג חברתי מכובד בקהילה והוא נותר אדם דחוי מבחינה חברתית,. הוא אמנם הצליח לחתן את בנותיו עם למדנים, אך גם פעולה זו לא הוסיפה לו כבוד. הוא, מצדו, קשר קשרים אמיצים עם סוחרים לא-יהודים ונציגים שלטוניים. כחלק מקשריו עם לא-יהודים תרם אופאטוב למטרות כגון הקמת בית חולים צבאי ותרומה לנוצרים בסוריה שנפגעו מהתקוממות הדרוזים שם. אולם, פרט למקרים אקראיים, לא הפך אופאטוב לחולייה מקשרת בין יהודים לבין נציגי הרשויות, ולא עשה כמעט כל פעולה שתדלנית לטובת היהודים, כפי שנהגו גבירים אחרים. מאידך גיסא, הוא פעל למען יהודי "תחום המושב" באמצעות יוזמות פילנתרופיות כגון הקמת מערכת רווחה פרטית באמצעותה הקים ומימן מאפייה לאספקת לחם מסובסד לעניים מבני כל הדתות, אפייה וחלוקת מצות לנזקקים בפסח ומימון בית חולים לטיפול בנפגעי מגפת הכולרה של סוף שנות ה-40 של המאה ה-19.

עם תחילת תנועת ההשכלה היהודית בווילנה גילה אופאטוב אהדה לרעיונותיה, אך, כפי שכותב אברהם קפלן: "בראשית ימי גדולתו הואיל להתחבר אל חברת המשכילים, אך בראותם אותו בור וריק, כי גם את שמו לא ידע לכתוב בידו ולא יכלו להכיל מהלכו ביניהם וירחיקוהו מהסתפח באגודתם. ויחר לאפאטוו על הדבר הזה כי הכלימוהו, וישבע באפו לנטור להם איבתו כל הימים והרע ירע להם בכל עת אשר תמצא ידו ולא יחדל". ואופאטוב הפך לאחד ממתנגדי ההשכלה בווילנה, הלשין על מנהיגיה על מנת שיגייסו את בניהם לצבא או יגבו מהם מסים. ראשי ההשכלה כינו אותו מצדם "ראש כנופיית ליסטים... עם הארץ גמור, בור לחלוטין בכל המובנים".

הלוויותו של אופאטוב התקיימה ב-30 ביוני 1868, והייתה מאורע חסר תקדים, שבו הלכו אחרי מיטתו "כל בני העיר" ו"רבים ונכבדים מהנוצרים" העיתון הלבנון מתאר את ההמון כ"מחנה אלקים גדול מאד". עיקר המספד על מותו היה מאת עניים שהסתמכו על מפעלי הצדקה שלו ולומדי בית המדרש שלו.

ההקשר הפולקלוריסטי המפורסם והנפוץ ביותר הוא קישור דמותו של אופאטוב הנפוח מחשיבות עצמית עם הלץ מוטקה חב"ד. הליצן העני וחד הלשון מכאן והעשיר המופלג, הנלעג והדחוי, מכאן. בכל המפגשים ביניהם בסיפור ובבדיחה העממית יוצא מוטקה כשידו על העליונה ואופאטוב מוצג ככלי ריק. בעיקר מועמדת ללעג השתדלותו היומרנית של אופאטוב לחתן את בנותיו עם תלמידי חכמים.

מתוך: ויקיפדיה

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות