לאה גולדברג

לאה גולדברג (29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ישראל) הייתה מהמפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה) ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית(תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.

בנעוריה למדה גולדברג בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הניב השומרוני, בהדרכת פאול קאלה. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).

אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו. בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראשו במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.

גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאחר שניתן גזר הדין במשפט אייכמן ב-1961, חתמה גולדברג על מכתב לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, שאת שליחתו יזמו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, הקורא לנשיא למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.

לאה גולדברג, שהייתה מעשנת באופן קבוע, נפטרה ב-15 בינואר 1970 ממחלת הסרטן. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה בחייה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אמהּ של לאה גולדברג" .

ב-10 באפריל 2011 נבחר דימוי דיוקנה של לאה גולדברג ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. גולדברג נבחרה להופיע על שטר 100 שקלים חדשים.

מקור: ויקיפדיה

מצעד החיים 2010 /כתבה לאה קסל

בשנות ילדותנו, במושבה רמתיים, חיינו בשכנות למשפחה שבאה מקובנה ליטא. כנראה שהעבר "הליטאי" חיבר בין משפחותינו והפכנו ליותר מקרובי משפחה. אם המשפחה, רחל שפירא לבית קרמן, הביאה את תרבות קובנה לרמתיים. סחבה אותנו, הילדים, להצגות. כמה משחקני התיאטרון המפורסמים של אז, כמו רודנסקי, קלצקין ועוד, היו ידידי אמת שלה. נסענו באוטוסים בגשמים ובחמסינים לקונצרטים בתל אביב, שעורי פסנתר היו חובה עבורינו.

 רחל שפירא  היתה חברה ובת כיתתה של לאה גולדברג בגימנסיון ע"ש שוובה בקובנה. גם אחרי ששתיהן עלו ארצה בסביבות 1935 הן נשארו בידידות.

אחרי שליטא  הפכה עצמאית בתחילת שנות ה-90, הזמין משרד התרבות הליטאי את שני בניה של רחל שפירא : פרופ' עמוס שפירא ואחיו מולי שפירא שהיה שנים רבות ממונה על התרבות בגלי צה"ל, לבא ולבקר בקובנה. כשחזרו מהביקור סיפרו לנו חוויות והביעו כעס על כך שאין בקובנה כל איזכור או לוח זכרון ללאה גולדברג.

אחותי  לקחה את היוזמה לידיה ובעזרת  אסטה סקאיסגיריטה ליאושקיינה, שהיתה אז שגרירת ליטא בישראל, החלה לפעול אל מול עירית קובנה. אך עירית קובנה סרבה לאשר את תלית השלט מסיבה שלאה גולדברג לא נולדה בקובנה. אסטה הציעה להיעזר בלובי כלשהו שיפעל אל מול העיריה. אחותי היתה חברה בקבוצת נשים שנקראו " סוראופטימיסטיות"  והיא מצאה שגם בקובנה ישנה קבוצת נשים סוראופטימיסטיות.  בעזרת פעילותה של קבוצה זו התקבל האישור לתליית השלט על קיר הגימנסיון בקובנה. אז הציעה השגרירה אסטה לקיים את ארוע הסרת הלוט מעל השלט בזמן שאיגוד יוצאי וילנה מקיים את מצעד החיים המסורתי שלו בליטא  וכך היה.

הצטרפנו, אחותי ואני, לקבוצת מצעד החיים. נסענו לקובנה לסידורים אחרונים לפני הטקס וביום 11/4/2010 הגיעה קבוצת מצעד החיים לגימנסיון, הצטרפו אליהם גם יהודים מקהילת קובנה ואפילו ראש העיר הגיע ברגע האחרון.

קבוצת  הנשים ה"סוראופטימיסטיות" בקובנה הביאו לטקס שתיל של אורן ושתלו אותו בזמן הטקס. את הרעיון לקחו משירה של לאה גולדברג, שיר המבטא את ריגשותיה של לאה גולדברג לחייה בין שתי המולדות.

אתכם אני נשתלתי פעמיים

אתכם אני צמחתי , אורנים

ושרשי בשני נופים שונים

בתום הטקס הצטרפנו לקבוצת מצעד החיים להמשך הסיור בווילנה.

לימים  נשאלה אחותי ע"י שגריר ליטא בישראל דאז, דריוס דה גוטיס, מה הביא אותה להשקיע כל כך הרבה מאמצים במשך למעלה משנה לענין השלט של לאה גולדברג. תשובתה היתה "עשיתי זאת לכבודה ולזכרה של רחל שפירא".

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות