קז'ימיז' סאקוביץ'

"שבת, 23 באוגוסט. מזג האוויר נהדר. השעה 8:30 בבוקר. האוטובוס חזר מווילנה. הפעם היו בו כמה ליטאים, ונדמה לי שגם 12 יהודיות צעירות. האוטובוס פנה מהכביש ליער. שמעתי אנחות ובכי נורא ואיום. אחרי רגע נשמע צרור וכמה יריות בודדות. אחרי זה השתרר שקט. בשעה 9:30 יצא האוטובוס ללא הנשים, לכיוון וילנה. ב-11 באוגוסט הגיעו במכונית פרטית שתי 'גבירות' ליטאיות משועשעות, בחברת אדון, לטיול. הן באו לראות את ההוצאות להורג וליהנות. אחרי היריות ראיתי אותם חוזרים. לא ראיתי עצב על פניהם".

זהו קטע מיומנו של עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' שהתגורר בבית הקרוב ביותר לאתר הרצח בפונר. לפני מלחמת העולם השנייה היה זה אתר קיט מיוער, שבו חפרו הסובייטים ב-1940 בורות ענק לדלק למטוסים. היומן מתעד את הרצח לתוך הבורות האלה במשך יותר משנתיים, מ-11 ביולי 1941 עד נובמבר 1943. כאן נפסק היומן אך הרצח המשיך עד יולי 1944, עם שחרור האזור בידי הצבא האדום.

סאקוביץ' כתב על דפים בודדים שונים וטמן אותם בבקבוקים בגינתו. לאחר המלחמה נמצא החומר והוא שמור היום בחלקו בארכיון המרכזי בליטא, ובחלקו במוזיאון היהודי הממשלתי שם. ד"ר רחל מרגוליס, שניהלה את המחלקה ההיסטורית במוזיאון היהודי, השיגה את כתב היד בקשיים מרובים - ברור שרשויות ליטאיות לא נלהבו לרעיון שחלקם של הליטאים ברצח יהודים ואחרים ייוודע בכל בהמיותו - ודב ברגמן, ניצול מווילנה, תירגם אותו מפולנית לעברית והוסיף הערות מעטות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית והוא רצוף שגיאות וזקוק מאוד להגהה קפדנית, להשוואה נוספת עם המקור, להערות ולהארות. ואולם - השגיאות מחווירות מול התוכן.

זוהי עדות מצמררת ומזעזעת דווקא משום שהיא כתובה ביובש, בידי משקיף מן הצד, אדם משכיל, דתי ככל הנראה. ביתו עמד ליד הכניסה לאתר הרצח שהוקף בגדרות תיל, והוא ראה את הקרונות והמשאיות הטעונים אדם, ולעתים את האנשים המתנהלים ברגל, חולפים ליד ביתו ואחר כך יכול היה לראות דרך הגדרות והעצים חלק מן המתרחש ולשמוע את היריות והזעקות, ולעתים אף להיתקל במנסים לברוח. הוא כתב בקיצור ובדקדקנות את מספרי הרישוי של המשאיות, תיאר את בגדי הרוצחים, את לבושם ואחר כך את עירומם של הנרצחים. הוא תיחקר שכנים, שוחח עם עובדי הרכבת, עם איכרים שקנו מן הרוצחים הליטאים את בגדי הנרצחים וחפציהם, ואף עם הרוצחים עצמם שחזרו, שיכורים לעתים קרובות, מן הבורות.

נראה שלפעמים יכול היה להתקרב אל מקום הרצח ממש והוא ראה, ותיאר באיפוק רב, כאילו שיתוק רגשי תקף אותו, מחזות זוועה: החל בילדים רכים הנקרעים מידי אמותיהם המנסות לגונן עליהם בגופן או להחביאם בערימות הבגדים, אך הם נזרקים חיים לבור מבלי שיטרחו לירות בהם, ועד כלבה האוכלת מן הגופות באין מפריע, ועם הזמן וההרג המתמשך עולה סירחון איום מן המקום, ענני זבובים וציפורים מעליו, "ומהבורות מציצות רגליים ללא הבשר, גולגלות, חלקי בגדים".

ככל הידוע זהו היומן היחיד שיש בידינו, שנכתב בידי לא-יהודי שהיה קרוב כל כך למקום רצח שיטתי, ותיעד אותו לאורך זמן ממושך כל כך. המחבר סיכן עצמו בכתיבה שהפלילה את כל הנוגעים בדבר, לא מתוך חמלה כלפי הקורבנות אלא כעיתונאי הרואה את העולם מתהפך מול עיניו, ויש להניח שקיווה לפרסם את הדברים לאחר המלחמה. כ-100 אלף נפש עברו על פניו, רובם יהודים, אך גם כ-20 אלף פולנים - כמרים ונזירות ומתנגדי המשטר, ועוד כ-10 אלפים קומוניסטים ליטאים ומשתמטים משירות לגרמנים, צוענים, שבויים סובייטים וגם נשים וילדים של קצינים סובייטים, ואסירים פוליטיים שהובאו מארצות שונות.

לסאקביץ' לא היה שום קשר ליהודים, כיחידים או כקהילה, ומשום כך לא בא להזהיר אותם ולא גילה להם את האמת המרה והנוראה, שנודעה לו למן הרגע הראשון לרצח. הרצח ההמוני של יהודים החל בליטא, עם פלישת גרמניה לשטחי ברית המועצות, ויהודי וילנה שליד פונר קיוו שהנלקחים מן העיר, ומספטמבר מן הגטו, במאותיהם ואחר כך באלפיהם, חיים ועובדים במקום אחר, ומערכת ההונאה הגרמנית עשתה הכל כדי לטפח תקוות שווא זו.

"השליכו מעליכם כל אשליה", קורא אבא קובנר ליהודי הגטו ב-1 בינואר 1942, כאשר 80% מיהדות ליטא ושני שלישים מיהדות וילנה כבר לא היו בין חיים. "פונר אינה מחנה - שם נורו כולם. ופונר היא מוות!" אי אפשר לדעת מה היה קורה לו ידעו יהודי וילנה מיד, כבר באמצע יולי, מהי פונר, וסאקוביץ' לא העלה כנראה כלל על דעתו לבוא אליהם ולהתריע.

הוא שפט את כולם לחומרה, וקודם כל את הליטאים. אפילו בתיאוריו החסכניים הם מתנהגים כחיות טרף, מתעללים, אונסים ורוצחים בלי הנד עפעף, בעזרת כלבים, רימונים, חומרי נפץ וקת הרובה. הם רצחו אפילו בימי חג. היום טוענים הליטאים להגנתם שהם רק החזירו ליהודים כגמולם, כי אלה, ובפרט הקומוניסטים שביניהם, שמחו לכניסתם של הסובייטים לליטא ביוני 1940 וסייעו להם לדכא ולהגלות ולחסל את עצמאותה של ליטא. ואולם טענה זו נסתרת היום גם בליטא עצמה, כמו למשל בידי ההיסטוריון הליטאי ליודאס טרוסקה, היוצא באומץ נגד דעה זו שהשתרשה בארצו, ותלמידיו הולכים בעקבותיו. ממחקריהם עולה שמספר היהודים בעלי התפקידים במנגנון הסובייטי לא היה מכריע, ושיהודים דוכאו, נאסרו והוגלו גם הם בשנה שחלפה עד פלישת הגרמנים.

וקודם כל, ועיקר העיקרים - יהודים לא רצחו מעולם את שכניהם הליטאים. מן היומן עולה בבירור כי הסיבה העיקרית לרצח היתה שוד הרכוש, שהליטאים זכו בו לאחר שהגרמנים לקחו לעצמם את המיטב. "בשביל הגרמנים 300 יהודים זה 300 אויבי האנושות. בשביל הליטאים 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים", כותב סאקוביץ'.

את הפולנים בני עמו הוא מתאר כמי שהתנהגו באומץ על שפת הבורות, אך באותה נשימה הוא מוסר עד כמה היו מעורבים בסחר המכוער והגלוי בבגדי הנרצחים ובחפציהם, שפרח סביב אתר הרצח, וכיצד הסגירו את הנמלטים. בני נוער פולנים המתגוררים בבתים הסמוכים רוקדים ומבלים, והמוסיקה הרועשת שלהם משתתקת רק כאשר הגרמנים משתכנים בבתיהם. על היהודים אין לו מלה טובה אחת לומר: הם מלשינים ובוגדים - יודאש הוא מכנה אותם, יהודה איש קריות - ומסגירים את אחיהם תמורת הבטחת השווא שישאירו אותם בחיים. הם מנשקים את רגלי הרוצחים ומתחננים על נפשם. אך שוב, באותה נשימה, הוא מתאר יהודים המנסים לברוח, ויורקים בפני הגרמנים. המתחננים הם בעיקר אמהות על ילדיהן: "אותנו לא תהרגו! תהי נקמה!", זועקת אשה יהודייה לפני מותה. והוא עצמו, סאקוביץ', מסתיר בחצרו נער יהודי פצוע בן 12. ב-5 ביולי 1944, ימים ספורים לפני כניסת הצבא האדום, נרצח סאקוביץ' בנסיבות שאינן ידועות בבורות שליד ביתו.

יומן קצר ומאופק זה הוא רב ערך: שוד הרכוש היהודי וממדיו כמניע לרצח: שאלת ה"כצאן לטבח" - והלוא עשרות אלפי לא-יהודים, חיילים שבויים ואנשים פוליטיים, לא נשים וטף, נהרגו באותם האופנים; השתלשלות ההרג, מהרג גברים להרג ללא הבחנה; דמות היהודי-מסגיר-ישו, שאולי בצדק הוא מוצא להורג; הידרדרות בני אדם לשפל המדרגה כאשר הרצועה מותרת - כל אלה מטלטלים את הקוראים. כדאי מאוד להוציא מחדש לאור את היומן הזה, עם אפרט מדעי הולם, מתוך השוואה למקורות יהודיים וגרמניים.

מקור: דינה פורת/הארץ 2/4/2004

בנאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה באנדרטת הזיכרון פונאר לזכר 70 אלף יהודי וילנה שנספו בגיא ההריגה הוא ציין: "כ־70 אלף יהודים נרצחו בדם קר בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם". אולם מן הראוי היה להזכיר את העובדה שאת עיקר הרצח בפונאר ביצעו בטליונים ליטאים מקומיים.

מנתוני ארכיון מרכז ויזנטל עולה כי מספר הליטאים שהשתתפו ברצח יהודים בליטא מתקרב ל־20 אלף. מנכ"ל מרכז ויזנטל, ד”ר אפרים זורוף, טוען כי נעשה מאמץ שיטתי של ממשלת ליטא להקטין את חלקם של ליטאים ברצח המוני של יהודים בתקופת השואה. זורוף אף פרסם לאחרונה, יחד עם הסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה, את הספר "מסע עם האויב", החושף את התפקיד המשמעותי שמילאו הממסד הליטאי ואלפי ליטאים בביצוע הפתרון הסופי.

שואת היהודים בשטחי ברה"מ לשעבר, כולל שואת יהודי ליטא, נדחקה לשולי הזיכרון הקולקטיבי אף שכמחצית מהנספים בשואה נרצחו בשטחי ברה"מ. מעשי הרצח שנעשו ברובם בשטחים פתוחים, בבורות ירי ולא במחנות השמדה, הותירו מעט עדויות. הידע על אודות השמדת היהודים בירי בבורות התבסס ברובו במחקר ההיסטורי על דוחות ותעודות רשמיות של מפקדי האינזנצגרופן – יחידות החיסול הגרמניות שפעלו בשטחים הכבושים. תעודות אלה אומנם מלמדות על היקף הנרצחים ועל המקומות שבהם בוצעו מעשי הרצח, אך אין הם מאפשרים הבנה מעמיקה של תהליך ההרג ושל מבצעיו בפועל.

עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' (1899־1944) שהתגורר בעת מלחמת העולם השנייה בפונאר שבליטא, בסמוך לגדול שבבורות הירי (כ־100 אלף נספים) הצליח לתעד כמעט מדי יום את מה שראה ושמע. רשימותיו נכתבו החל מ־11 ביולי 1941 ועד 6 בנובמבר 1943. בסך הכל תיעד סאקוביץ' 835 ימים של רצח עם. במהלך כל התיעוד של סאקוביץ' מוזכרים הליטאים כמבצעי הרצח העיקריים. הוא אף מציין כי הרוצחים הליטאים נהגו לא פעם ללבוש מדי גרמנים. את הרוצחים הליטאים מכנה סאקוביץ' "השאוליסים" (ליטאים נושאי נשק או "רובים פונאריים"). הוא מתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של הליטאים כאשר הוא כותב על התעללות מחרידה בקורבנות טרם רציחתם. התיאורים קשים מנשוא, החל בילדים רכים הנקרעים מידי אימותיהם המנסות לגונן עליהם בגופן או להחביאם בערימות הבגדים, ועד לכלבה האוכלת מהגופות באין מפריע. את התינוקות לא טרחו הליטאים להרוג והשליכום חיים אל בורות המוות.

סאקוביץ' רומז על קשר ליטאי רחב יותר שהיה שותף באופן ישיר ובאופן עקיף למעשי הרצח המזוויעים. קשר הדוק בין עובדי הרכבת לשוטרים ולחיילים הליטאים ולבחורות העובדות בדואר, כולל מערכת ענפה של מסחר ברכוש, בעיקר בבגדי הנרצחים.

יומנו של סאקוביץ' - למרות היותו היחידי בנמצא המתעד ממקור ראשון, בפירוט רב ולאורך תקופה ארוכה (שנתיים וחצי), רצח בגדול שבבורות הירי - חמק במידה רבה מתחת לרדאר. במשך עשרות שנים הוסתר היומן בארכיון המחלקה ההיסטורי של ליטא. לליטאים היה עניין רב להסתירו מעיני הציבור, משום שהוא מלמד על היקף שיתוף פעולה חריג של ליטאים ברציחות באופן ישיר. ד"ר רחל מרגוליס ז"ל, ניצולת קהילת וילנה ששימשה כסגנית מנהל המחלקה ההיסטורית של המוזיאון הממלכתי היהודי בווילנה לאחר המלחמה, היא שחשפה את היומן והביאה אותו לידיעת לציבור.

התיעוד של סאקוביץ' של מבצעי הרצח בליטא הינו דרמטי, משום שהוא מלמד כי בפונאר הגרמנים היו העוזרים ואילו הליטאים היו המבצעים בפועל. מהיומן עולה כי הגרמנים עסקו בעיקר בתכנון, פיקוח ומנהלה, בעוד שהיורים ומבצעי הזוועות היו בעיקר ליטאים. בזיכרון השואה התקבעה התודעה כי האוכלוסייה המקומית הייתה רק המסייעת לרצח, כפי שנאמר לא פעם: "הנאצים ועוזריהם". יומנו של סאקוביץ' קובע אחרת. מן הראוי שלאחר 73 שנים מתום המלחמה, נושא שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית ברצח יהודים בתקופת השואה ייחקר באופן ראוי ומעמיק.

מקור: אפי גינסבר/מעריב 26/8/2018

צרו איתנו קשר בשמחה:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות