צביה וילדשטיין

נולדה ב-26 ביולי 1906 ליוסף ובילה נבוז'ני בסרנה שבפלך ווהלין, אז באימפריה הרוסית, היום באוקראינה, עיירה קטנה שנבנתה לצורך ניהול תחבורה ומסחר. אחות ליצחק ופעסל. גדלה בבית מסורתי עם זיקה לציונות. אביה היה תלמיד חכם ומלמד בחדר, מכובד ומקובל בעיני הקהילה. נהגה להאזין בחשאי לאביה וללימודיו ובכך ספגה אווירה של תורה. סבה וסבתה מצד אביה עלו לארץ ישראל בשנת 1913. בגיל 12 לקחה חלק בפרנסת המשפחה ולימדה שיעורים פרטיים לילדים שנזקקו לעזרה. בכסף שילמה את שכר הלימוד בבית הספר.

למדה בגימנסיה העברית בסרנה. כדי לקבל תעודת בגרות ממשלתית, עברה בשנת 1922 ללמוד בגימנסיה הפולנית, שם חוותה לראשונה גילויי אנטישמיות. במקרה אחד העירה לסטודנטים פולנים על תעמולה נגד יהודים, בתגובה תפסו אותה והשליכו אותה מהמרפסת. גילויי אנטישמיות אלה חיזקו אצלה את זיקתה לציונות. הלימודים בגימנסיה הפולנית גרמו לאביה צער על כך שהיא מחללת שבת בפרהסיה ולכן החליטה לעבור לגור בווילנה, בירת ליטא. הוריה התנגדו אך היא לא ויתרה ובאותה שנה עברה לשם.

בווילנה גרה אצל אישה על ספה שבורה בפינת חדר, אותו חלקה עם שלושה מבני עירה. לאחר שסיימה את שיעוריה בגימנסיה נהגה לשבת בערב בספריית שטראשון כדי להיות קרובה לתרבות עברית. אף על פי שהתפרנסה משיעורים פרטיים לא היה לה די כסף לקנות ספרי לימוד, ולכן השאילה מחבריה ספרים למשך הלילה. לא פעם נדרשה לעזוב את הגימנסיה משום שלא היה לה כסף לשלם, ובכל זאת הגיעה והאזינה לשיעורים מחוץ לדלת. אותה שנה חלתה בדלקת ריאות ועל אף שלא היה לה כסף לשלם ללימודים התיר לה המנהל באופן חריג לגשת לבחינות. בקיץ חזרה לסרנה על מנת לעבוד כמורה פרטית. עם הכסף שחסכה חזרה לווילנה, נרשמה לאוניברסיטת ווילנה ולמדה היסטוריה, פדגוגיה ופסיכולוגיה. אחת מתלמידותיה הייתה הבת של מר זסלנסקי, מנהל בית ספר פרטי. הוא הציע לה לעבוד כמורה בבית ספרו, הייתה זו משרתה הראשונה בעבודת הוראה. אחר כך עברה ללמד בבית הספר הפולני, בו לא הייתה זיקה לרעיון הציוני. למרות זאת ביקשה לחנך את הילדים ברוח היהודית אשר גדלה בה. המנהלת חששה מהתכנים שלימדה:

בחשאי פעלתי בקרב היהודים למען הקרן הקיימת לישראל. המנהלת עקבה אחרי חרש על מנת להתאנות עליי, וכינתה אותי בשם ציוניסטקה.

בשנת 1936 סיימה את לימודיה באוניברסיטה, למדה בסמינריון גבוה, המשיכה לעבוד בעבודתה המקצועית והציבורית והתחתנה עם אשר וילדשטיין.

עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 (מבצע ברברוסה) יצאה מזרחה יחד עם אחיה יצחק ובעלה, אשר חלה במהלך בריחה זו. הדרכים היו מסוכנות ועל כן הם חזרו לווילנה. בין ההגבלות שהוטלו על היהודים הייתה ההגבלה לצאת מן העיר על מנת להשיג מזון. פעם אחת, כשיצאה ולא הספיקה לחזור בשעה הייעודה, החליטה לא לשוב עד שתמלא את המשימה. היא העמידה פנים שהיא ליטאית, כך גם אחרי ששני ליטאים שחשדו בה ועצרו אותה, שחררו אותה לבסוף. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהצליחה להיעזר במראה החיצוני שלה ובכך להסוות את יהדותה על מנת לשרוד.

ביום שבת, 6 בספטמבר 1941, עברה עם בעלה ועם היהודים שגרו בשכנות להם לגטו. אחד מרחובות הגטו היה הרחוב בו גרו הורי בעלה, רחוב רודניצקה 9. כשראתה את הצפיפות העזה החליטה להמשיך בתפקידה כמחנכת והתדפקה על דלתות על מנת לקבץ מזון לפעוטות. הלכלוך בגטו והזוהמה גברו. גלי אשפה נערמו בכל פינה, אנשים עשו את צורכיהם בחוץ. היא החליטה לארגן צוות ניקיון בבתי השימוש ובמחראות. סדר היום שלה התחיל בניקיון אחר כך טיפול בילדים. היא הקריאה להם סיפורים ודאגה להם לאוכל. לאחר תקופה מסוימת מונתה למזכירתו של ד"ר לזר אפשטיין, רופא מקובנה שהיה אחראי על המחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית בגטו. בעלה עבד במחלקה של רכבות משא, הטעין ופרק קורות עצים על גבי הקרונות. בנוסף עסק בניקיון בתי השימוש של הרכבת ותיקון המסילה. לא היו להם ילדים, אך הם אימצו לחיקם שני ילדים בגטו, לאחר שאימם לא יכלה לטפל בהם.

לאחר האקציה הראשונה בגטו, נותרו בו ילדים וילדות יתומים שהסתובבו רעבים ועירומים, שהצליחו להתחבא במלינות (מקומות מחבוא). וחלקם חזו במות הוריהם. בעקבות שיחות עם ראשי מחלקות הרפואה והסעד בגטו הוחלט לפתוח שני בתי יתומים, אחד לנערות ואחד לנערים. בגטו נמצאו ילדות בגילאי 7 עד 14, הצעירות שבהן ביקרו בבית הספר, הגדולות (בגיל 12 עד 14) הועסקו על יד היודנראט בעבודות תפירה: תיקון גרביים, מכנסיים וכפפות. היא מונתה למנהלת בית היתומות, ששכן בבית הכנסת ברחוב סטראשון 10. היא קבעה את סדר היום בבית היתומות: הבוקר התחיל בהתעמלות במגרש אשר מול בית הסוהר. להבנתה, הספורט החיה את הנערות, והיא המשכה בכך על אף שאנשים בגטו הסתכלו בעין עקומה על כך. אחרי ההתעמלות אכלו פת לחם לפעמים מרק שעועית ומים חמים שהיו צבועים בפירורי לחם שחור. אחרי כן הילדות בגילאי 9–10 לקחו את הבנות בגילאי 7–8 לבית הספר ושמרו עליהן.
בית היתומות הורכב מארבע קבוצות: קבוצה הממונה על ניקיון הבגדים, השמיכות ואיחוי הקרעים, קבוצה שדאגה לניקיון הרצפה, דרגשי השינה והשולחנות, קבוצה שדאגה לרחצה, חפיפה ותספורת, וקבוצה אשר דאגה לעזור לילדות הקטנות בשיעורי בית. בנוסף, הייתה ועדת תרבות שדאגה להכין עיתון, לארגן קבלת שבת, לקשט את הקירות ועוד. היא ראתה חשיבות רבה בהעסקת הבנות ובהסחת דעתן מזוועות היום יום ולכן יזמה ארגון חוגי תפירה, ציור, דרמה ומקהלה. כמו כן, בבית היתומות דאגו לבנות מקום מסתור לשעת חירום, ולהיאבק ברעב הכבד: "רעבים היינו תמיד. לפעמים היה בעלי, בחוזרו מן העבודה, מביא מעט מזון שהצליח להבריח לגטו בדרכי סכנה. בלילות הייתה אחת הילדות נעורה לפתע בצעקות ומתייפחת מחמת רעב. חרש הייתי ניגשת אליה ותוחבת לתוך פיה חתיכת סוכר. ועם שהייתי מלטפת אותה, הייתה הקטנה נרדמת מתוך הרגשת הקלה ותחושה שהיא בלבד אהובה עליי מכל".

בספטמבר 1943 החלו המשלוחים לאסטוניה ולחסל את הגטו. יחד עם היתומות והורי בעלה נכנסה למקום מחבוא, ממנו יצאה כדי להשיג מזון. כאשר רצתה לחזור לא יכלה, משום שבגטו החלו קרבות ירי בין הגרמנים לפרטיזנים. כעבור ימים אחדים, כשהתקרבה לגטו, ראתה שהגרמנים מובילים את קבוצת היתומות לפונאר. היא הצטרפה אליהן. יחד עם שני ילדיה המאומצים עמדה בשורה וחיכתה למוות. היא נפצעה, ולאחר כמה שעות הצליחה לצאת מבין הגוויות בבור וברחה ליער.

היא הצליחה להגיע לבית של איכר שאסף אותה אל ביתו, לאחר יומיים העבירה מסר לפרופ' טדאוש טשזובסקי, שהיה מרצה שלה בשעה שהייתה סטודנטית. הפרופ' ביקש מהאסיסטנטית שלו, גברת זיקובסקה, לעזור והאחרונה מצאה לה מקום בתור עובדת במשק החקלאי שלה. מחשש שתתגלה, הועברה למקום בטוח יותר בשם "אחוזת סקאלה" של הגברת ינקובסקה, שם עבדה כפועלת פולנייה בשם הבדוי ידוויגה, אצלה חטבה וניסרה עצים. בשיחת חולין במטבח שמעה כי בעלת האחוזה וביתה מדברות על הפיגור בחומר הלימודי עקב המלחמה והיא הציעה ללמד את הבת. אט אט לימדה את הבת שיעורים והיא הייתה מאושרת. השמועה פרשה לה כנפיים ועד מהרה הורים רבים ביקשו שצביה-ידויגה, תלמד את ילדיהם. היא נשארה באחוזה כעשרה חודשים עד סוף המלחמה.

 

כשחזרה לווילנה פגשה כמה ממכריה והם החליטו להקים ועדה שתפנה לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית סובייטית ליטאית, בבקשת מבנה לטובת פנימייה ובית ספר לילדים יהודים ניצולי השואה. בוועדה השתתפו הסופר אברהם סוצקבר, אבא קובנר, שמריהו קצ'רגינסקי, ד"ר בלדז, ד"ר ליבו וצביה וילדשטיין. לאחר מאמצים מול השלטונות פתחו בית ספר, בית יתומים וגן ילדים: כאשר עמדה בראש בית היתומים, אליעזר ירושלמי (ירוסלומסקי) ניהל את בית הספר והלנה חצקלס את גן הילדים. את הילדים שהיו ברחוב היה קל לאסוף ביחס להילדים שהתחבאו במנזרים או באחוזות פולניות. לא פעם נתקלו היא ושותפיה בסירוב נחרץ כשבאו לאסוף את הילדים, ששימשו כוח עבודה זול.

המבנה החינוכי בו שכנו כ-300 יתומים היה בנוי משלוש קומות: בקומה הראשונה חדרי המלאכה וגן הילדים, בקומה השנייה שכן בית הספר ובקומה השלישית חדרי המגורים. בית היתומים שעקרונותיו תמכו בעבודה עצמית והדדית הורכב מקבוצות, בראש כל קבוצה עמדו מורים שמילאו את התפקיד בהתנדבות. הילדים הגדולים דאגו לקטנים וטיפלו בענפי המשק השונים ובפעילויות החברתיות בבית. היא סיפרה כי אהבה יותר מכול להסתובב בגן הילדים:

ילדים אלה עדיין לא הבינו מה מתרחש בעולם - חפצתי שיגדלו כאן כבני אדם חופשיים וגאים ללא כל נטל.

במהלך ניהול בית היתומים ניסתה לשלוח כמה שיותר ילדים וילדות לארץ ישראל. היא הבריחה ילדים מרוסיה לפולין ומשם לארץ ישראל בעזרת חיילי הבריגדה. ההברחות התבצעו על ידי הברחת ילדים עם נוסעים שהיו ברשותם אישור מעבר לפולין, שם חיכו חיילי הבריגדה. דבר זה נודע לשלטונות והם ראו בכך בגידה במולדת. גם היא חיפשה דרכים לעלות לארץ בתקווה למצוא את בעלה, שלבסוף התברר לה שנרצח בפונאר. יום אחד פגשה ברחוב בתלמידתה שסיפרה לה כי יש טייס שיוכל להטיס אותן לפולין, משם יהיה לה קל לעלות לארץ. היא השתכנעה שהדבר לא מסוכן משום שהיה ברשותה רישיון נסיעה לפולין אך הטייס שיתף פעולה עם השלטונות הסובייטים. היא הואשמה בבגידה במולדת ונגזרו עליה שמונה שנים במחנות עבודה.

הדרך לגולאג בקולימה בצפון מזרח סיביר הייתה רצופת קשיים. היא הובלה יחד עם אסירות נוספות בקרונות בקר צפופים במשך 40 יום עד מחנה הריכוז ולדיווסטוק. העיר שוכנת במזרחה של אסיה, על החוף הים היפני. האסירות חולקו לשתי קבוצות: הפליליות, ששלטו בכוח הזרוע, והפוליטיות שנחשבו לאסירות נחותות יותר. לאורך כל הדרך התעללו הראשונות באחרונות:

הפליליות, אשר היו רגילות לבתי סוהר, הרגישו עצמן בבית. הן המשיכו להתקוטט בקולי קולות ולתלוש אישה את שערות רעותה. הגניבות רבו. לפעמים, בגבור המריבה בינהן היו הללו אוחזות ביריבה אשר נילאו ריב עימה, ומשליכות אותה למים ואנו נתייראנו מאוד. פחדנו להרגיז את הפליליות ולא העזנו להוציא את ראשינו מתחת לקרשים, אף לא להתלונן על הזוהמה שנשפכה עלינו. 

כשהגיעה לקולימה חוותה אנטישמיות הן מצד האסירות והן מצד הסוהרים. תחילה שובצה לעבודות ניקיון, אך מאחר שתשו כוחותיה נשלחה לעבוד בבית ילדי האסירים והיא התמנתה ל"מטפלת יממה". בעבודה זו במשך יממה עבדה ויממה נחה. עבודה זו גרמה לה ניצוץ של אושר בתוך המציאות הקשה בסיביר. לאחר חצי שנה נאסר עליה להיות בקרבת ילדים בשל היותה "בוגדת במולדת" והיא הועברה למחנה אחר בו חטבה עצים בחורף ובקיץ עבדה בכריית זהב. כל אסירה הייתה צריכה לעמוד במכסה יומית, אם לא עמדה, הופחת המזון שקיבלה. היא הייתה חלשה מבחינה פיזית, לא עמדה במכסות היומיות ומצבה הבריאותי הידרדר.

משום שלא עמדה במיכסת העבודה, היא ובת זוגה לעבודה נשלחו לצינוק. היא פחדה מאוד ומיררה בבכי, השומר מחוץ לצינוק פתח את ליבו אליה ונתן לה לשבת בחדרו כל הלילה, כשהטיחה בו: "מדוע מגיע לי הסבל הזה? וכי מה עשיתי? מוטב למות מאשר לעמוד פה". עם הזמן יחסן של האסירות כלפיה השתפר משום שמצאו אותה מועילה: היא כתבה עבורן מכתבים ובקשות לבית המשפט וסיפרה להן סיפורים ואגדות בזמן המנוחה. פעולות אלו זיכו אותה בעזרה בשעת העבודה הקשה. כאשר מפקדי המחנה הבינו שאין היא מביאה תועלת לעבודות במשך היום, העבירו אותה לתפקיד לילי בו הייתה אחראית על הסבלים שעבדו בלילה. ושוב, לאחר תקופה מסוימת העבירו אותה לעבודת קציר אשר הרעה את מצבה הרפואי. היא אושפזה בבית חולים ושובצה מחדש במכרה זהב ולאחר מכן כמחלקת אוכל ואחראית ניקיון.

לאחר שחרורה לא הורשתה לעזוב את גבולות קולימה ונדרשה לעבוד במחנה קיץ ככובסת. לאחר פרק זמן הצליחה למצוא עבודה כסניטרית בבית חולים. כעבור שנה בתפקיד ביקשה לחזור לעסוק בהוראה. לבסוף הצליחה לקבל את הדיפלומה מווילנה המאשרת לה לעסוק בהוראה, וכך, בספטמבר 1953, התמנתה למנהלת בית ספר במדינת יקוטיה במזרח. לאחר שנה הידרדר מצבה הבריאותי והיא ביקשה חופשת מחלה מיוחדת בעיר חמה יותר. היא נסעה למוסקבה ומשם הגיעה בדרך בלתי חוקית לווילנה, שם פגשה מכרים ישנים שעזרו לה להסתתר במשך כמה ימים. כשחופשת המחלה הסתיימה היה עליה לחזור לסיביר, אך נשלחה לתפקיד כמנהלת בית ספר באינדיגירקה, עיירה במרומי הר סמוך לורחויאנסק. היא פנתה לרשויות כדי לקבל "רהביליטציה", טופס שיזכה אותה מן האשמה, וכך תוכל לשוב להיות אזרחית מן המניין, ואכן זוכתה. במכתב שקיבלה היו ארבע מילים: "אשמתך הופסקה מחוסר הוכחות". היא הגיעה לווילנה, משם עברה לפולין בדרכה לישראל.

בשנת 1957 עלתה לארץ וגרה בגבעתיים. החלה ללמד בבית הספר היסודי על שם דוד שמעוני, במקביל הוזמנה להרצות במכללת בית ברל. בראיון אמרה:

הייתי אסירת ציון לשעבר והגעתי ארצה עם כל הדיפלומות, אם. איי בפדגוגיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. יש לי הרבה סיפוק-נפשי מההוראה. בהתחלה אמרו לי: תיזהרי מהצברים, יראו אותך, ואת כבר לא כל-כך צעירה, יקפצו לך מהכיתה דרך החלונות. אבל הפדגוגיה עשתה את שלה. 

בנובמבר 1965 נבחרה כחברה במועצת העיר גבעתיים מטעם סיעת המערך, וכיהנה בתפקיד במשך שלוש קדנציות.

כיהנה כיו"ר סניף גבעתיים של הוועד למען החייל. בתפקידה גייסה תרומות, ארגנה אירועים ומכרה כרטיסי הגרלה. קרוב היה ללבה בסיס של חיל האוויר. בריאיון לביטאון חיל האוויר אמרה שהיא רואה את עצמה בתור ה"אמא" הרשמית של אחד מבסיסי החיל: "במשך כל הזמן הזה אני פעילה במיוחד בשביל הבת המאומצת שלנו, בסיס חיל אוויר אי שם. זאת בת יחידה שיודעת: אם זקוקים למשהו, הולכים לאמא".

לא נישאה בשנית ולא הקימה משפחה. בשנת 1980 עברה תאונת דרכים שאילצה אותה לעבור להתגורר בבית אבות. על כך אמרה:

אני אדם עצמאי. חיה את חיי כפי שאני רגילה לחיות, מנסה להשיג את הכל בכוחות עצמי. לא אוהבת רחמים. [...] היה לי מעיין של מרץ, אך המעיין הולך ונגמר.

 

התגוררה בבית אבות "משען" בגבעתיים. תלמידה יצחק בקנשטיין פגש בה וטיפל בה, ערך לה חגיגות ימי הולדת ועזר לה בסידורים כשהייתה חולה. שמואל ביניונסקי והיתומים שעלו לארץ באו לבקרה. בשנותיה האחרונות היא חלתה באלצהיימר. נפטרה ב-28 בינואר 2001, נטמנה בבית העלמין נחלת יצחק.

צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב.

צביה וילדשטיין לבית נבוז'ני נולדה ב-26 ביולי 1906 בעיר סרנה שבאזור ווהלין ליוסף ובילה, והיו לה אח ואחות. היה זה בית מסורתי עם זיקה לציונות. סבא וסבתא שלה עלו לארץ-ישראל בשנת 1913. כשהייתה בת 12 השתתפה בפרנסת המשפחה ונתנה שיעורים פרטיים. היא למדה בגימנסיה העברית בסרנה, ועם סיומה החליטה לעבור ללמוד בווילנה, בירת ליטא, שם למדה בגימנסיה פולנית. היא המשיכה לתת שיעורים פרטיים. אחר כך למדה היסטוריה, פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה בווילנה והתחתנה עם אשר וילדשטיין. שלוש שנים אחר כך פרצה המלחמה.

מתוך: יד ושם

מעדותה של צביה וילדשטיין על ניהול בית יתומים בגטו וילנה 1943-1941

היינו בגטו כחודש כשאני פגשתי בגטו את הילדים מהגטו הראשון שההורים שלהם נהרגו בפונאר (Ponar ). הם היו רעבים, אומללים, בבגדים קרועים. הם ברחו מבור המוות או מפונאר. ומי שמצא אותם, שוטרים ליטאים וכך הלאה, הביאו אותם בחזרה לגטו. כיון שזה היה בנשמה שלי התחלתי להתעסק. אני הייתי המזכירה של המחלקה האפידמולוגית. ביקשתי שישחררו אותי מזה ויתנו לי אפשרות לטפל בילדים האלה שחזרו מפונאר וחיו את מותם של ההורים, בלי שום עזרה. ילד זר, לא כל אחד רגיל לטפל בהם. ייסדנו בית יתומים של ילדות בבית הכנסת וגם בית יתומים של ילדים. זה היה 'הקינדר אינטרנט'. כשהיה אדם שידע לדרוש ודרש עם אופי מסוים אז לילדים היה מקסימום מה שיכלו לתת להם. מורים כמעט לא היו. המורים הלכו הראשונים. האינטליגנציה בכלל הלכה הראשונה. ישבנו כמה חברות וביקשתי אותם: תעזרו לי לארגן את הלימודים כי אני צריכה להתרוצץ ולסדר בבית הכנסת שתהיה פחות או יותר אוירה ביתית. כמה מורות סידרנו שעבדתי אתן קודם...

אנחנו קיבלנו בית אחרי שגירשו אותנו בארבעה בתים מהמדרגות. היינו מתאספים בחדר המדרגות, הייתי מביאה להם אוכל. מאין היה לי - העובדת של הורי בעלי גרה בעיר אחרי שהוקם הגטו והיא הפסיקה לעבוד אצלם אחרי שעבדה אצלם הרבה שנים. היא הייתה קונה ומביאה... אני קיבלתי חדר שאני חייתי בו כסטודנטית ומצאתי אותו ריק כשחזרתי מרוסיה איפה שהייתי בכפר, אחרי שהגרמנים הלכו והרוסים באו. אירגנו את בית היתומים והילדים חיו ולמדו עברית ועשינו ערבים ובאו פרץ מרקיש וסופרים כמו ברגלסון ואחרים, וכתבו הרבה בעיתונות שנוסד בוילנה אחרי הגטו בית ספר ליידיש והילדים באים. היו שם כמאה וכמה ילדים, אחר כך עוד.

מקור: ארכיון יד ושם 7038 – 3.O.

לקריאה נוספת:  צרי, לאה, מתופת אל תופת-סיפורה של צביה וילדשטיין, תשל"א

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
vilna.association@gmail.com

הפייסבוק שלנו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות